בילדותי, הייתי נוהג ללכת לנהר. זה כפר קטן, הנהר מאוד מאוד עצל, כאילו אינו זורם כלל.
בבוקר, כשהשמש עדיין אינה זורחת אינך יכול לראות אם הוא זורם משום שהוא כ"כ עצל ושקט.
בבוקר, כשאיש איננו נמצא שם, והרוחצים עדיין לא באו, הוא דומם לחלוטין.
גם הציפורים אינן שרות מוקדם בבוקר. אין קול, רק דומיה שוררת וריח עצי המנגו אופף את הנהר.
הייתי נוהג ללכת לשם לנקודה המרוחקת ביותר של הנהר רק כדי לשבת, רק כדי להיות שם.
לא היה צורך לעשות משהו, די היה בלהיות שם. זו הייתה חוויה יפה כ"כ, להיות שם.
הייתי מתרחץ, שוחה, וכשהשמש הייתה עולה הייתי עולה על הגדה השנייה למרחב האינסופי של החול ומייבש את עצמי שם בשמש, ושוכב שם ולפעמים גם הולך כדי לישון.
כשהייתי חוזר הביתה הייתה אימי שואלת: "מה עשית כל הבוקר?" הייתי אומר: "שום דבר", משום שלמעשה לא עשיתי שום דבר, והיא הייתה אומרת: "איך זה יתכן? ארבע שעות לא היית פה, איך זה יתכן שלא עשית משהו? בטח עשית משהו!" היא צדקה, אבל גם אני לא טעיתי, לא הייתי עושה דבר, רק הייתי שם עם הנהר. לא עושה דבר, מניח לדברים לקרות.
אם "בא לי" לשחות, זכרו: אם "בא לי" לשחות, הייתי שוחה. אך לא הייתה זו עשייה מצידי, לא הייתי כופה על עצמי דבר.
אם "בא לי" לישון, הייתי ישן.
דברים היו קורים, אך לא היה שם מעשה. והחוויה הראשונה שלי בסטורי, התחילה ליד הנהר ההוא; לא עושה שום דבר, פשוט נמצא שם, מיליוני דברים קרו.
אימי הייתה מתעקשת שבטח עשיתי משהו ואז הייתי אומר: "אוקי, התרחצתי והתייבשתי בשמש" ואז היא הייתה מרוצה, אבל אני לא, משום שאת מה שקרה בנהר המילים לא ביטאו.
"התרחצתי" נשמע כ"כ דל וחיוור, לשחק בנהר, לצוף בנהר, לשחות בנהר, הייתה חוויה כ"כ עמוקה שלאומר "התרחצתי" פשוט לא ביטאה אותה. ולאומר רק "באתי לשם, התהלכתי על החוף וישבתי שם" אינו מעביר דבר.
אפילו בחיי היומיום אתה מרגיש בטפלות של המילים. ואם אינך מרגיש בטפלות המילים סימן שאינך חי בכלל. זה מראה שאתה חי באופן מאוד שטחי אם כל מה שאתה חי אפשרי למסור במילים. פרוש הדבר שאינך חי כלל.
כשבפעם הראשונה מתחיל לקרות לך משהו שהוא מעבר למילים סימן שהחיים קורים לך.